רבים בקרב הציבור הרחב נוטים להתבלבל בין שני מושגים הקשורים להשמנה: "עודף משקל" ו"השמנת יתר". הסיבה לבלבול היא ששני המושגים מתארים מצבים דומים וכן יש לציין כי שניהם נאמרים לא אחת באותה הנשימה. עם זאת, יש בין שני מצבים אלה הבדלים רבים הן מבחינת התחלואה הנלווית, הן מבחינה טכנית והן מבחינת הטיפול. במאמר זה נפרט אודות מספר דרכים בהן נהוג לחשב כיום עודף משקל.
חישוב עודף משקל באמצעות BMI
BMI (ראשי התיבות של Body Mass Index) הוא מדד המספק הערכה כמותית בנוגע למשקלו של האדם. באמצעות מדד זה ניתן ללמוד האם האדם נמצא במשקל תקין, בתת משקל, בעודף משקל או בהשמנת יתר. אמנם מדד זה הומצא כבר במאה התשע עשרה, אך רק במהלך שנות התשעים של המאה העשרים הוא אומץ כתקן רפואי כלל עולמי.
המדד מחושב באופן הבא: משקל (בקילוגרמים) חלקי הגובה בריבוע (במטרים). אי לכך, לצורך העניין אדם שמשקלו תשעים קילוגרמים ושגובהו מטר ותשעים וחמישה סנטימטרים, הינו בעל BMI השווה ל- 23.7 (90 חלקי 1.952). להלן טבלת ערכי BMI ודירוגי המשקל:
- עד 18.5 – תת משקל ובסיכון לתת תזונה.
- 5-24.9 משקל תקין וסיכון נמוך יחסית לחלות במחלות הקשורות להשמנה.
- 25-29.9 עודף משקל.
- 30-34.9 – השמנה דרגה I.
- 35-39.9 – השמנה דרגה II.
- 40 ומעלה – השמנה דרגה III.
לפיכך עודף משקל הוא מצב שבו ה- BMI של הנבדק נע בין 25-29.9.
החולשות של מדד ה- BMI
על מנת לחשב את מדד ה- BMI, כל שאנו זקוקים לו הוא שני נתונים בסיסיים: גובה ומשקל. לפיכך מדד זה לא לוקח בחשבון נתונים חשובים נוספים כמו לדוגמה אחוזי שומן, אחוז מסת השריר ועוד. כתוצאה מכך, אם לצורך העניין ניקח לדוגמה שחקן כדורסל שרירי שנמצא בכושר מצוין, שמשקלו 130 ק"ג וגובהו שני מטרים, נגלה כי ה- BMI שלו הוא 32.5, כלומר שהוא נמצא במצב של השמנת יתר. לאור כל זאת יש להבין כי מדד ה- BMI אינו מתאים לספורטאים אלא לאנשים ממוצעים מהאוכלוסייה הכללית.
מדידות אנתרופומטריות
עד כה עסקנו אך ורק במדד ה- BMI וזאת כיוון שהגדרת עודף משקל מבוססת במידה רבה על ערך ה- BMI, אך לאור חולשותיו של מדד זה, יש להזכיר שיטות אחרות להערכת הרכב הגוף ולהערכת כמות השומן. להלן כמה מהן על קצה המזלג:
- מדידת קפלי שומן באמצעות קליפר – מדידה של קפלי העור במספר אזורים בגוף: מתחת לשריר התלת ראשי בזרוע, מעל האגן במותן ומתחת לעצם השכמה. מהנתונים שנאספים ניתן לספק הערכה לאחוז השומן בגופו של הנבדק שכן כמות השומן התת עורי נמצאת בקשר ישיר לסך כול כמות השומן בגוף. שיטה זו מצריכה מיומנות רבה וניסיון רב.
- BIA (עכבה חשמלית) – שיטה המבוססת על העיקרון לפיו זרם חשמלי עובר לאט יותר ברקמה שומנית מאשר ברקמת שריר שכן רקמה שאינה שומנית מכילה כמות גדולה יותר של מים ואלקטרוליטים באותו הנפח. שיטה זו ניתנת לביצוע באמצעות ציוד מיוחד המעביר זרם חשמלי בעוצמה נמוכה לאורך הגוף ומספק מידע לגבי הרכבו.
- שקילה תת מימית – שיטה מורכבת יחסית, המאפשרת לחשב את צפיפות הגוף ומנתון זה להסיק לגבי הרכבו. שיטה זו מבוססת על חוק הציפה (חוק ארכימדס) וחסרונה הגדול בא לידי ביטוי בכך שהיא מצריכה שיתוף פעולה מלא מהנבדק וחישוב של נפח האוויר בגופו.
- DEXA– בדיקה המבוססת על העברת קרני רנטגן דרך גוף הנבדק. הבדיקה נחשבת למדויקת ביותר.
